דחיית ערר נגד ההחלטה להורות על מעצרו של מואשם בהחזקת כדורי 9 מ"מ

ביום 8.12.07, נעצר על פי מידע מודיעיני רכב ובו נסעו העורר וחברו צאאל עסראוי. בחיפוש שנערך ברכב נמצאו מתחת לכיסא הנהג עליו ישב העורר, ובסמוך לכיסא הנוסע 26 קופסאות המכילות 1293 כדורי 9 מ"מ.

בחקירתם טענו שני הנוסעים ברכב כי אינם יודעים דבר על הכדורים. עם זאת, השניים ניסו להטיל את האשמה איש על רעהו מי באופן ברור וישיר יותר ( צאאל שטען כי העורר התוודה בפניו שהכדורים שלו), ומי באופן עקיף (העורר שטען כי צאאל הסתודד מספר דקות עם אדם אחר). על יסוד האמור, הגישה התביעה הצבאית כתבי אישום נגד השניים ואף בקשות למעצר עד תום ההליכים.

יצוין כי עבור שני המעורבים אין מדובר בהעמדה לדין ראשונה, שכן כל אחד מהם הורשע בעבר בעבירות הקשורות להחזקת נשק. נגד העורר אף תלוי ועומד מאסר מותנה בין שנתיים.

שופט בימ"ש קמא שנדרש לבקשת התביעה למעצר העורר עד תום ההליכים השתכנע כי למרות טענות הסנגור בדבר היעדר תשתית ראייתית הולמת, על רקע נסיבות האירוע, קיימות די ראיות לכאורה ואף עילה להורות על המעצר. על כן, הורה ביהמ"ש על מעצר כאמור.

על החלטה זו נסוב הערר שבפניי במסגרתו חוזר הסנגור על טענותיו ומבקש לבסס את חפותו של העורר. כך טוען הסנגור כי, על פי עדות הקצין העוצר, המידע המודיעיני שהתקבל סיבך את צאאל ולא את העורר. על כך מוסיף הסנגור כי גרסתו המפלילה של צאאל הוכחה כשקרית באמצעות עד נטרלי, בעוד עד זה חיזק את דבריו של העורר. אשר על כן, מבקש הסנגור לקבוע כי בחינת מכלול הראיות בתיק מוביל למסקנה חד משמעית לפיה יש להעדיף את גרסת העורר על פני זו של חברו, לקבל את טענתו שלא היה מעורב בעבירה, ולהורות על שחרורו בתנאים.

מנגד, מבקשת התביעה לדחות את הערר. לדעת התביעה, תהיה הערכת מהימנות צאאל אשר תהיה, לעורר החזקה קונסטרוקטיבית בכדורים. יתרה מזו, לדעת התביעה, הראיות מובילות למסקנה כי אף העורר החזיק בכדורים ומכאן כי יש לדחות את הערר.

אין ספק כי גרסת העד המפליל צאאל נסתרה במהלך החקירה במספר נקודות מהותיות. כך, לדוגמא, העד התכחש תחילה לנסיעה אותה ביצע עם העורר, אך בהמשך שינה גרסה. זאת ועוד, העד הכחיש שהתלווה לעורר בביקור בכפר דן. הכחשה זו אינה יכולה לעמוד למקרא דבריו הברורים של אדם שלישי, שלא נחשד במעורבות בעביר, אשר זיהה באופן ספונטאני את הרכב ונתן תיאור מדויק של העד כמי שנכח בפגישתו עם העורר.

לנוכח סתירות בולטות אלה, אני בדעה כי יש להתייחס בספקנות רבה לכלל עדותו של צאאל כבר בשלב זה של הדיון. זאת, על אף ששאלות מהימנות העדים יוכרעו לוודאי במשפט עצמו.

אלא שגם לאור האמור אין מנוס ממסקנה שונה מזו אליה ביקש הסנגור להוביל אותנו.

גם בהינתן כי גרסת צאאל אינה יכולה לעמוד, נותרים אנו עם שלל עובדות המתגבשות לכדי ראיות של ממש לקשור את העורר להחזקת הכדורים.

סעיף 1(11) לצו בדבר פרשנות, תשכ"ז - 1967 (להלן: הצו) קובע:

"חזקה" - החזקת דבר על-ידי אדם בפיקוחו או בהשגחתו, וכולל פיקוח על כל דבר הנתון ברשותו של אדם אחר, או פיקוח על דבר הנמצא במקום כלשהו, בין שהמקום שייך לאותו אדם ובין שהוא תפוס על-ידו ובין שאינו שייך לו או אינו תפוס על-ידו, אולם -

(אא)  אם היו שני בני-אדם או יותר, ואחד או אחדים מהם מחזיקים באיזה דבר או משגיחים עליו, ייחשב כאילו נמצא הדבר בהשגחתו ובהחזקתו של כל אחד מהם;

סעיף זה דומה עד מאוד למקבילו בישראל, סעיף 34כד לחוק העונשין, תשל"ז-1977:

"החזקה" - שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד;

שתי ההגדרות, זו שבצו וזו שבחוק העונשין, מורכבות משני חלקים: הרישא - המגדירה החזקה "אמיתית", דהיינו, קיומה של יכולת עשייה פיזית אישית - שליטה (בחוק העונשין) או פיקוח (בצו) בדבר על ידי המחזיק עצמו. והסיפא - המגדירה החזקה קונסטרוקטיבית, דהיינו, החזקה משותפת עם אחר המקיים בעצמו החזקה "אמיתית" בדבר. כך הוסבר אף בע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל פ"ד מ(1) 813:

"ההגדרה שבחוק העונשין בנויה משני חלקים. הרישא שבה עניינו הגדרת החזקה במונחים של שליטה. הסיפא שבה חורג ממסגרת זו, ומייחס החזקה גם בהעדר שליטה... הרישא של ההגדרה עניינו איפוא החזקה של "ממש"... לעומת זאת, הסיפא אין עניינו החזקה של "ממש", אלא עניינו החזקה "קונסטרוקטיבית", כלומר, ייחוס החזקה בדרך הפיקציה, במקום שלאמיתו של דבר זו אינה קיימת".

ניתן, איפוא, לייחס לאדם החזקה הגם שאין בידו פיקוח בדבר המוחזק, אם מתמלאים התנאים הקבועים לכך בסעיף 1(11)(אא) לצו.

בהקשר זה יצוין כי למרות היעדר דרישה מפורשת לידיעה, להסכמה ולקשר כלשהו בין בני החבורה בהגדרה שבצו, יש לקרוא יסודות אלה לתוך הסעיף, לבל ניצור הרחבה בלתי מתקבלת על הדעת של האחריות הפלילית.